היו אלה ימים שאחרי מלחמות לבנון הראשונה והשנייה ועל פני השטח נראה כי יש רגיעה. אלא, שחלק גדול מן השקט נזקף לטובת פעילויות בהיקף מאד מצומצם של יחידות קטנות שנכנסו ויצאו במהירות, אחרי שהשלימו את משימתם. משימות פינצטה.

הצמד ישב עם כוס קפה, וצפה ממרחק מה במפקד סיירת מובחרת, שהעביר לחייליו שיחת סיכום ותדרוך אחרון, ערב לפני הכניסה לשטח העוין.

הם לא היו שייכים לסיירת הקטנה, רק ישבו בצד וצפו. טרמפיסטים.

בסיום אותה שיחה, אמר אותו מפקד לחניכיו. "תזכרו, השגרה היא האויב הראשון, הגדול והמסוכן ביותר שלכם."

בזווית העין, הבחינה דנה בניד הנהון, בקושי מורגש, של בן הזוג שלה. היא לא יכלה באותו הרגע לדעת שהמדריך הנערץ היושב לידה, יהפוך ביום השחרור שלו לאגדה. זה אמור להיות בעוד שבועיים והיא תהיה כשנתיים לפני השחרור.

ליום השחרור הייתה מסורת. ליתר דיוק, ללילה שלפני השחרור.

בשעה שתיים לפנות בוקר, היו החברים מובילים את המשתחרר המיועד למזח הנמשך כשמונים מטרים לתוך הים. על המזח, הוכן מבעוד מועד פח בנפח שמונה עשרה ליטר של צבע אדום. וכלוב. כלוב בגובה של שני מטרים ועשרה וברוחב ואורך של מטר על מטר. הכלוב היה תחום בצינורות ברזל מגולוונים לכל אורכו, וברווחים של ארבעה עשר סנטימטרים ביניהם. הצינורות, בקוטר צול, היו נתונים בתוך מגרעות למעלה ולמטה. אי אפשר לשלוף אותם ממקומם ואין אפשרות לעבור ביניהם. בדוק.

החבר, שאמור להשתחרר למחרת, היה מוכנס לכלוב וננעל.

המנוף היה מרים את הכלוב, ומוריד אותו לים לעומק של כשלושה מטרים. ברגע שהכלוב נעלם בתוך המים, שהלילה הפך אותם לשחורים, מישהו היה לוחץ על סטופר. זמן השהייה מתחת למים נקבע לדקה וחצי בדיוק, שבסיומם מעלים את הכלוב. אם החייל לא הצליח להיחלץ מהכלוב באותן תשעים שניות, חבריו היו לוקחים את פח הצבע וביללות קרב אינדיאניות שופכים אותו עליו.

 עכשיו פותחים לו את הכלוב.

התמונה הקבועה שנראתה הייתה של גוש אדום מדדה איכשהו החוצה באמצע הלילה, ומן הסתם שואל את עצמו, מה הכיף בלהשתחרר. מסורת מעוותת ומרושעת, אבל לך תבטל מסורת. אף אחד מעולם לא הצליח לצאת מהכלוב. אין אפשרות.

עד לאותו היום. נכון יותר, עד לאותו הלילה.

כשהרימו את הכלוב בסיום תשעים השניות, הכלוב היה ריק. השער היה נעול וכל מוטות הברזל היו במקומם. לא הייתה שום פרצה.

הם בהו בכלוב. איך? הם הרי נעלו אותו בפנים. הם הרגישו כמו במופע גרנדיוזי של איזה קוסם מפורסם שמעלים מהבמה פיל או רכבת.

חברי היחידה עמדו דרוכים על שפת המזח, בולשים בעיניהם את המים השחורים שמתחתיהם. הם היו כל כך מרוכזים במים, שלא הבחינו במדריך שטיפס אל המזח חרש מאחוריהם.

כשהם שמעו רחש מאחור והסתובבו, זה כבר היה מאוחר מדי.

הוא הרים את פח הצבע ושפך אותו עליהם בתנועת חצי גורן, שלא השאירה אף אחד נקי. עכשיו, היללות שלהם דמו יותר לקינות אינדיאניות.

"מה?? לא יכול להיות. יצאת מהכלוב וצללת מתחת למזח? איך יצאת? הכלוב עדיין נעול…"

ממרחק בטוח, כדי לא להתלכלך מנתזי הצבע, הוא התבונן בחבורה והיטה את ראשו הצידה כבוחן תופעה מעניינת. "כשלא מצליחים לצאת מהכלוב, משלמים במקלחת צבע, בסדר. אבל מה קורה כשמצליחים? נראה לי הוגן שגם אתם תשלמו אם הפסדתם."

אמר, הסתובב, ופנה לכיוון המקלחות.

אגדה נוצרה.

כשישבו על כוס קפה, בחצות הלילה, שעה לפני כניסתם ללבנון לעוד משימה, היא לא הכירה את האגדה. אף אחד לא הכיר, היא עוד לא נוצרה.

היא תכיר בעוד כשבועיים, ביום השחרור שלו. לה יישארו כמעט שנתיים.

חמש עשרה דקות לפני השעה שנקבעה ליציאה, יוסי, המפקד, הופיע. "שינויים בתוכנית. אתם יוצאים עצמאית." אמר, והקפיץ אותם אל מנחת המסוקים, חצי קילומטר צפונית לבסיס חיל הים. המסוק כבר חיכה להם. יוסי לחץ את ידיהם ואיחל בהצלחה.

המסוק המריא, פנה עמוק לכיוון הים ומשם, צפונה לכיוון ביירות כשאורות החוף מלווים אותו הרחק מימינו. בשלב מסוים האורות נעלמו. כביש החוף נמשך אחרי ראש הנקרה לתוך לבנון ועד לביירות ובחלקו הלבנוני הוא טבל באפילה. לאחר כשלושים דקות, עמוק בתוך לבנון, המסוק חג במרחק של כחמישה קילומטר מהחוף.

הבהוב פנס חלש נראה מהמים שמתחתיהם.

סירת דיג קטנה הופיעה בתוך המים הקוצפים ודמות גברית גדולה נראתה עליה. הם שלשלו סולם חבלים והחלו יורדים, המדריך ירד ראשון. כשהגיע קרוב לסירה, אחזה בו יד חזקה ומשכה אותו לתוך הסירה. דנה ירדה במהירות והצטרפה אליהם. המסוק ביצע פניה חדה דרומה והתרחק.

הדייג הפנה את חרטום הסירה הקטנה וזו התקדמה במהירות לכיוון החוף.

הצמד החליף במהירות את בגדיהם לכאלה שישתלבו היטב בסביבה. כמה דקות אחר כך והדיג ניווט במיומנות בין שני מזחי עץ צפים, קפץ מן הסירה וקשר אותה ליתד שבלטה על קצה המזח. ללא אומר סימן להם לבוא אחריו. במרחק קצר חנתה מכונית שנראתה מיושנת. דגם כל כך ישן, שהם לא ידעו להגדיר את מוצאה, אבל זו הייתה בחירה טובה. היא תשתלב מצוין בסביבה, בתנאי שלא תיתקע.

הם נכנסו והמלווה שלהם תחב מפתח למתג ההצתה וסובב. המנוע נענה מידית בנהמה חרישית, ללא הרעשים המאפיינים מנועים ישנים ובניגוד גמור לצורתו החיצונית של הרכב. תפקיד המלווה היה לקחת אותם מעבר לעיירה דאמור. זה הכול.

משם, הם ימשיכו עצמאית. הדייג נהג במיומנות, עקף את דאמור ופנה מזרחה.

העיירה הייתה דוממת ושקטה. לאחר כחמש דקות נסיעה, הפנה הנהג המקומי את הרכב לדרך צדדית שהובילה לחורשת עצים. מטרים ספורים לפני החורשה, הוא עצר וכיבה את המנוע.

"אני אמור להביא אתכם עד כאן. זה כביש 'בָּאאורטָה', והוא ממשיך ומתפתל בין ההרים לכיוון מזרח. בהצלחה לכם. איך אתם חוזרים?" הוא דיבר עברית עילגת ובמבטא ערבי כבד.

האגדה שעוד לא נוצרה, נעצה בו את עיניה לארבע שניות, שנדמו למלווה כנצח. לרגע קצר, נראה המלווה שלהם כמו עכבר שהבין שנלכד במלכדת והוא מחפש נואשות דרך מילוט. או במקרה הזה, כשהבין, שכנראה שאל שאלה שלא היה אמור לשאול.

דנה חילצה אותו. "תודה. אנחנו נסתדר."

הוא הניע את הרכב, הסתובב וחזר בדרך שממנה באו.

הצמד פרשו מפה בקנה מידה גבוה על ברכיהם. הם כבר הכירו כל פרט בה, כל נקודת ציון שיכולה להיות לעזר, סלע גדול, קבוצת עצים, או גבעה. כל פרט. המדריך לא היה צריך לעבור על המפה שוב. הם למדו את האזור ימים לפני שיצאו והוא תייק בזיכרונו כל פרט. עכשיו, הוא עבר על המפה יותר בשבילה מאשר בשבילו. נוהל.

תחילת החודש, והלילה ללא הירח היה חשוך במיוחד.

בגלימות ערביות מסורתיות, בנעלי ספורט איכותיות שנמרחו בבוץ כדי לשוות להן מראה ישן ובלוי וכאפיה שעטפה את ראשיהם, הם הפכו לשתי דמויות מקומיות, לפחות במבט הראשון. הם לא נזקקו ליותר מזה.

הם התקדמו לתוך קבוצת העצים.

כל אחד מהם היה מצויד באקדח גלוק 19 טעון במחסנית בעלת חמישה עשר כדורים ותחוב בחגורה מתחת לגלימה. אקדח טעון נוסף, היה צמוד לקרסול בנרתיק ייעודי. הקרסול השני צויד בסכין. ציוד בסיסי שהתאים למשימות הפינצטה שלהם.

באחד השיעורים הראשונים, אמר המדריך. "רמת ההצלחה של המבצע, היא פועל יוצא של כמות התחמושת שהשתמשתם בה. ביחס הפוך. שלושה כדורים, שווה הצלחה גדולה והיא יורדת ככל שהשתמשתם ביותר."

המסר היה ברור, המשימה בוצעה ולא השתמשת באקדח? אתה תותח. כמה שפחות רעש, יותר טוב.

הלילה, זה היה שונה.

באמצע קבוצת העצים, חנה טנדר בצבע שחור שרוט וחבוט מסוג טויוטה, רכב נפוץ מאד באזור הזה. אף אחד לא יקדיש לו מבט נוסף. דנה מצאה את המפתחות מתחת לשטיח בצד הנוסע. היא עלתה למושב הנהג, תחבה את המפתח בסוויץ' וסובבה.

המנוע הגיב והשמיע נהמה יפנית אמינה.

הם יצאו להרבה משימות יחד. למעשה, היא נזכרה בחיוך, לא הייתה משימה שהיא צוּותה לה והוא לא פיקד עליה. משגיח. בתחילה זה הרגיז אותה, כאילו שהוא לא סומך עליה. אחר כך, היא קיבלה את זה כמחמאה. זה אישי, הוא דואג, שומר.

הם התחילו בנסיעה והוא סימן באצבע את הכיוון. תמיד העדיף לשבת במושב הנוסע. הנהיגה דורשת תשומת לב והוא העדיף לנווט, להתבונן בסביבה, לחפש משהו לא טבעי, חריג. משהו שיכול לאותת על סכנה, אולי מארב, אולי מישהו שזיהה אותם כלא מקומיים, כעוינים.

לאחר כעשרים דקות של נסיעה שקטה על הכביש הראשי שהתפתל בין ההרים, המדריך הצביע על משהו שנראה ממרחק כגוש שחור וגדול, בטווח של ארבע מאות מהם. לילה בלי ירח, הופך כל דבר לגוש שחור ללא קווים מאפיינים בולטים.

"זו הגבעה" הוא אמר. "חני קצת לפניה וכבי את האורות."

'בָּאאורטָה'. זה היה הכפר והיעד שלהם. לא ברור אם הכפר נקרא על שם הכביש שהגיע עד אליו, או להיפך, הכביש נקרא על שם הכפר.

הגבעה הייתה מעט גבוהה מהסביבה והכפר נפרש לפניהם במרחק של כשש מאות מטר. כל האזור היה חשוך והבתים נראו ככתמים שחורים במרחקים גדולים זה מזה. אם מישהו יסתכל אליהם מכיוון הכפר, הטנדר שלהם יראה לו כגוש שחור הצמוד לגבעה, כחלק מהגבעה. אלא אם כן ידלקו פנסי הרכב.

דנה הוציאה מתרמילה מתקן מתכת קטן בעל בסיס מגנטי, שנראה כמו פנס נייד לתאורת חירום והצמידה אותו לגג הרכב, מעל מושב הנהג. הם התקדמו חרישית לעבר הכפר. כל הקשר ביניהם התבצע מעתה בסימנים. בלילה, כשאין קולות רקע, כל קול מועצם פי כמה.

אחרי כמאה מטרים הם סטו ימינה, מבצעים איגוף רחב. לקח להם עוד שלושים דקות של צעידה זהירה וחרישית, כדי להגיע אל הכפר מהצד שהם תכננו. כמעט בצד ההפוך ממנו באו, רחוק מאד מהטויוטה. הם התקדמו בזהירות על פי המפה שבראשם. הם למדו את המקום והכירו בעל פה כל סלע, עץ, או בית, בדרך אל היעד שלהם.

הצמד ירד לעמידה שפופה כחמישים מטר לפני הבית הקרוב אליהם. היעד שלהם, בית בן שתי קומות, נמצא שלושה בתים אחריו וכמאה וחמישים מטרים מקצה הכפר. הם כבר היו במרחק שממנו הכתמים השחורים קיבלו צורה וקווי המתאר הכלליים הפכו ברורים יותר. על פי המידע המודיעיני, היעד, ג'ורג' קרואני, בן ארבעים וארבע, היה אמור להימצא בבית בביקור אצל אימו האלמנה. אין ילדים, אין בעל. הבן היקר הגיע לבד.

רק הוא ואימו בבית. קל.

לבן האהוב, הייתה אזרחות צרפתית. סבו וסבתו הגיעו מצרפת, כשביירות הייתה עיר תיירות שוקקת חיים. הייתה.

כשהתבגר, עבר ג'ורג' לאיראן ללימודים אקדמאיים. הוא סיים הנדסת מכונות וחזר הביתה עם תעודת הצטיינות מכובדת, עם זקן עבות ועם אידיאולוגיה ברורה ונחרצת וממוקדת מטרה: השמדת ישראל. בשלב מסוים, הוא עבר לצרפת עם אשתו, בנו ובתו ותוך זמן קצר יצר קשרים בממשל הצרפתי. הוא כיוון לפוליטיקה, כיוון שהבין משהו בסיסי. אם הוא רוצה להגיע רחוק, כדאי לו להתערות ולמתן את עמדותיו. לפחות בפומבי.

מהר מאד, ג'ורג' הפך להיות ז'ורז'.

זרוע של איראן – חיזבאללה, בממשל הצרפתי.

קשריו עם איראן וחיזבאללה לא התנתקו מעולם, הם רק הפכו לחשאיים יותר ובשל דעותיו שאיפותיו וכוונותיו, אותם ביטא רק בחדרי חדרים, הוא הפך למסוכן ביותר. למעשה, הוא היה חבית של חומר נפץ גרעיני עם פתיל בוער, שהתגלגלה לכיוון מדינת ישראל.

בישראל הבינו, האיש מוכשר, מבריק, משכנע ונואם בחסד. הוא יגיע רחוק. כשהוא יהפוך להיות אישיות פוליטית, וזה רק עניין של זמן, יהיה מסובך מאד לגעת בו, אם בכלל.

ז'ורז' עלה לראש רשימת החיסול.

הצמד התקדם בדממה לעבר הבית, מקפיד להיצמד לצללי הבתים האחרים. המידע שבידיהם אמר, כי האוכלוסייה המקומית לא נוהגת לנעול את דלתות הבית. אין שום סיבה באזור הזה לנעול דלתות.

הם הגיעו. הבית התנשא לפניהם, בית אבן מהודר בין שתי קומות. דנה לחצה בעדינות את ידית הדלת. היא הייתה נעולה. מישהו הלילה חרג מהמנהג המקומי. היא הרגישה טפיחה קלה על הזרוע. המדריך הניד באצבעו. לא, לא בכוח. בלי רעש, לא עכשיו.

הוא סימן לה לבוא אחריו מסביב. בקומה התחתונה היה סלון ענק ומטבח. חדרי השינה, שלושה במספר, היו למעלה. דלת הכניסה נפתחה לסלון ויש עוד דלת מאחור, מהמטבח החוצה, אולי היא לא נעולה וגם אם כן, עדיף לפרוץ משם מאשר מהכניסה. אם מישהו יתעורר, וירד מלמעלה, תשומת הלב הראשונה שלו תופנה לדלת הכניסה, משם נכנסים. כך המוח שלנו מתוכנת. וזו גם הסיבה לכל דלתות הפלדה מרובות הבריחים והסורגים הפופולריות. אין היגיון, איזה פורץ יתעסק עם דלת פלדה מוברחת ומשוריינת כשיש לו חלופות טובות, קלות ונוחות פי כמה.

דנה הבינה את ההיגיון של המדריך שלה, היגיון שמבוסס על ניסיון של שבע שנות פעילות ואינטליגנציית הישרדות קדמונית.

הם הגיעו לדלת האחורית. גם זו הייתה נעולה. דנה התבוננה בו.

הוא לא נראה מופתע ופעל בזריזות וביעילות. בתנועת אצבע, סימן לה להסתובב, תחב יד אל תוך התרמיל שעל גבה והוציא משם סרט הדבקה. הוא צעד מסביב, עד שמצא חלון בגובה שני מטרים. חלון עץ ישן. מתחתיו, עמדו שני בלוני גז. החלון היה ברוחב של כשבעים סנטימטר ובגובה חמישים סנטימטרים. מתאים. הם עבדו במהירות ובתיאום. הוא נעמד על בלוני הגז, ששימשו לו כסולם.

היא חתכה מסרט ההדבקה חתיכות בגודל המתאים והוא הדביק על הזגוגית רצועות מלמעלה למטה. חלון לא גדול. כעבור דקה הוא היה מכוסה בסרט הדבקה. הוא עטף את אגרופו בכאפיה שהוריד מראשו והכה בעדינות בזכוכית, מפעיל את מינימום הכוח האפשרי. הזכוכית נשברה במכה השנייה, צליל שבר עמום, צליל של חבטה בזכוכית. רסיסי הזכוכית שנשברו נשארו תלויים באוויר, דבוקים לסרט ההדבקה.

הוא הכניס בזהירות את ידו, מצא את ידית המתכת, סובב ופתח. בדממה, סימן לדנה להגיע מסביב אל דלת הכניסה, כך יותר מהר. היא לא חיכתה הרבה.

לאחר שהשתחל בזהירות דרך החלון פנימה, הוא פתח לה את הדלת הראשית מבפנים. הם עמדו בצללי הבית, פניהם לכיוון המדרגות שהובילו לחדרי השינה, קשובים לכל רחש. הם דממו במקומם שניות מעטות. כלום, הבית היה שקט כמו בית קברות.

הוא החזיר את הכאפייה למקומה והידק אותה מאחורי הראש.

הם שלפו את האקדחים, טענו כדור בקנה והתקדמו במעלה המדרגות. בדרך כלל, במשימה מהסוג הזה, הוא לא היה משתמש בנשק חם ורועש. עם דנה הוא התנהל אחרת.

שימוש בסכין, או אפילו בידיים חשופות היה שקט ויעיל יותר, אבל נראה מלוכלך ואכזרי. רק נראה, התוצאה הייתה שווה. אבל הוא לא רצה שמשהו שנראה אכזרי או מלוכלך, ייצרב בזיכרונה בהקשר שלו. נכון, זה פחות מקצועי, אבל הוא אמור להשתחרר עוד שבועיים, עדיף שזיכרון כזה יתקשר אצלה למישהו אחר והיא ידעה את זה. הוא הרי המדריך, הוא לימד את החומר.

והוא גם ידע שהיא יודעת.

דנה העריכה את זה והוא העריך אותה על שלא דיברה על זה. הבנה אילמת, הבנה של צמד. אלא, שבאופן קצת חריג, המשימה הזו נועדה על פי התכנון להיראות מלוכלכת.

האם המבוגרת ישנה בחדר אחד, והבן היקר, הארכי טרוריסט בעל הצווארון הלבן, בחדר השני. החדר השלישי ריק, אולי שימש כמחסן. כשהגיעו למבואה העליונה, נגלו לעיניהם שלושה פתחים. שניים עם דלתות פתוחות למחצה, ופתח שלישי, החדר ששימש כנראה כמחסן, היה תחום בשרשראות חרוזים לכל אורכו. ללא דלת.

הם הסיטו דלת אחת חרש והציצו לתוך החדר.

מכנסיים היו מונחים על כיסא עץ וחולצה מכופתרת נתלתה סביב משענת הכיסא. מסודר הברנש. הם נכנסו פנימה ללא קול והשאירו את הדלת פתוחה. ג'ורג' שכב על גבו מכוסה בסדין, נשימתו קצובה וחרישית. נשימות אחרונות של טרוריסט עם ליטרים של דם על הידיים, דם שקוף. הוא המוח המתכנן, לא המבצע. צווארון לבן, ידיים נקיות. מרגע הירייה הראשונה ועד ליציאתם מהבית – שתי דקות ורבע. זה התכנון.

דנה התקרבה.

היא נעצרה מטר ממנו, הרימה את האקדח וירתה שתי יריות מהירות אל מרכז המסה, מרכז החזה. השטן, בדמות האדם, מת מיתת נשיקה.

בזריזות שלפה מהתרמיל דף מקופל, השליכה אותו על המיטה ומיד התרחקה ונעמדה לצד הפתח מצדו הפנימי. מחכה.

השותף שלה, התקרב למיטה וירה מקרוב ירייה בודדת לרקה של האיש שכבר היה מת. הרבה לכלוך והרבה מאד רעש.

היריות בתוך הבית הדהדו בעצמה והרעידו את חלונות החדר. כמה שניות עברו, ודשדוש רגליים חפוז נשמע מתקרב מכיוון הדלת השנייה. דנה חיכתה מעבר לדלת.

האם, שהתעוררה לשמע הרעש, הגיחה בפתח החדר תוך כדי מלמולי משפטים לא ברורים. היא נכנסה וקפאה במקומה מול בנה השרוע מת במיטתו. פיה נפתח לצעקה שלא הספיקה לצאת לעולם.

דנה זינקה עליה מאחור, כרכה את זרועה סביב גרונה של אם הטרוריסט והפעילה לחץ קבוע ומבוקר. האישה נפנפה שניות אחדות בידיה שלאט לאט נשמטו בצדי גופה. דנה עדיין החזיקה אותה, תומכת בה מליפול בבת אחת על הרצפה כשזה קרה.
רחש לא צפוי של חרוזים הנושקים זה לזה, החריד את שני המתנקשים.