1

כמה באמת שווה קופסת סיגריות

  "תגיד," שאלתי את עמיתי הדעתן. "איך נכון לומר, 'הם דיברו על דָּה ועל הָא, או על הָא ועל דָּה?" הוא נעץ בי עיניו לרגע בליווי הבעה שראיתי בה הפתעה, או אולי סוג של 'משתתף בצערך', אבל לא הספיק לענות. קולהּ הלא מוזיקלי בעליל של המנהלת הדהד לעברנו, כמו רוח קדים עזה המצליפה על הפנים במהירות של מאה קמ"ש. "קדימה, תזדרזו, הישיבה כבר מתחילה."

קמנו מספסל העץ שעליו ישבנו באדיבות קרן הקיימת לישראל, וצעדנו מובסים ושמוטי כתפיים לכיוון חדר המורים.
למה מובסים? כי ככה זה כשיושבים בהשתלמויות חסרות תוחלת או בישיבות מורים ארוכות ומתישות ללא שום מסקנות מעשיות ליישום, שומעים שאלות לא רלוונטיות ותשובות, שעוד לפני שיצאו לאור, התהדרו בכתובת קטנה בצד – פג תוקף. מובסים בידי המערכת, זה למה.

  אז כך, בסוג של התרסה או אולי כפתרון מעשי להפגת השעמום האין סופי, ישבתי כבדרך קבע באחת הפינות המרוחקות של חדר המורים עם ספר על ברכיי מתחת לשולחן וקראתי. מנסה לשרוד מתחת לרדאר, משתדל להיטמע בסביבה כמו דנידין, זה מהסיפור הישן על הילד הרואה ואינו נראה, ובסך הכול שואף לא לבזבז זמן יקר שלעולם לא ישוב. 
כחמש עשרה דקות של קריאה נעימה חלפו ו… בּוּוּוּוּם.  

נרתעתי אינסטינקטיבית בגלל בעיטה שקיבלתי מתחת לשולחן, סוג של אזעקה מצד עמיתי, זה הדעתן שלא הספיק לענות לשאלתי לפני שנכנסנו. הרדאר גילה אותי.
"כן?" פלטתי תוך שאני מרים את הראש מהספר שהיה מעניין יותר מכל דבר אחר בסביבה הקרובה. ידידי סימן לי בהיחבא ובאצבע רועדת להסתכל קדימה, לעבר גוב האריות.

מתברר שהמנהלת שאלה אותי שאלה, כנראה בסוג של התגרות, או כרמז עבה שהיא מודעת לתרגילי דנידין החמקניים שלי. לא שמעתי את השאלה ורק ידעתי שנושא הישיבה הוא בעיית העישון בבית הספר ועכשיו כל נציגי משרד החינוך הסתכלו עליי. מילא דנים אין סוף באותו נושא ללא שום פתרון מעשי־אמיתי, אבל הייתי באמצע המתח והיא הפריעה. אלא שאותה זה לא עניין, למעשה זה הטריף אותה.

 "אתה לא איתנו." אמרה המנהלת בתוכחה. אבחון מדויק. 

 "הייתי רוצה לשמוע את דעתך," הוסיפה בנחרצות.
   הרצתי בראשי בהילוך מהיר את נושא הישיבה ומה כבר היה יכול לקרות בעשרים הדקות האחרונות. עישון. איך להתייחס לבעיה, איך לאכוף אם בכלל או אולי תיחום פינות עישון ייעודיות. מוחי שלח לי גלגל הצלה, 'מן הסתם שום דבר מעשי לא השתנה בשעה האחרונה, כך שכל תשובה שתזרוק לחלל החדר תהיה רלוונטית'.  

 "אני נגד עישון!" הכרזתי בדרמטיות מופגנת לחלל האוויר. מתאים תמיד. 

 "פששש… איזה גאון," לחש בעוקצנות עמיתי.
נכנסתי לשוונג. "פינות עישון – זו הודאה בכישלון. למעשה, זו הרמת דגל לבן. וִיתוּר בעניין הזה, משמעו שאנו עייפים מלחנך. אז איך אנחנו מתרצים את העייפות או מרגיעים את המצפון שלנו? אנחנו אומרים, בואו נתגמש, נבוא לקראתם, נרשה רק פינות ייעודיות, ומה יהיה הדבר הבא ש'נתגמש' בו? ובכלל, איפה בדיוק עובר הגבול של פינת העישון? אם הוא או היא יעשנו שני מטרים מאותה הפינה, האם זו עבירת משמעת? ומה אם הם בדרך לפינה? אין חצי מותר; או כן או לא. פינת עישון משמעה – מותר לעשן! זהו." 

התחילה המולת 'אבל לא', 'אבל אי אפשר', 'אבל איך'.
  לא חשבתי לרגע שנאום חוצב הלהבות שלי ישַנה משהו, בכל זאת אנחנו מתעסקים עם מערכת החינוך. אם אקח חתיכת קרש מרובעת אוכל לנסר, לשייף ולעגל אותה. עם מערכת החינוך האפשרות הזאת אינה קיימת. אין עיגולים. ריבוע קשוח במיוחד.

  בשעה מאוחרת יותר, ביציאה מחדר המורים, פלט לעברי עמיתי, זה הדעתן, "לגבי השאלה שלך בעניין דָּה וְהָא, אז ככה, אין שום בעיה את מי להקדים למי, אפשר לומר על דָּה ועל הָא או על הָא ועל דָּה."

  "בדיוק." חייכתי לעומתו. "אתה מבין, לשני החבר…" לא הצלחתי לסיים את המשפט.

  הקול הלא מוזיקלי בעליל היה קרוב מאוד אלינו וקטע את דבריי באלימות. תרבות? לא בבית ספרנו.

"בוא רגע," אמרה המנהלת ומשכה אותי ללא שמץ של נימוס הצידה לדיבור צפוף עם תחזית ברורה של הוריקן מתקרב. היא לא מסתדרת איתי ואני יכול להבין אותה, גם אני לא הייתי מסתדר איתי.

  "שמע, אי אפשר ככה. או שאתה בכלל לא מגיע להשתלמויות, או שאתה מגיע ויוצא אחרי עשר דקות ובישיבות אתה כאילו לא איתנו, למעשה, אתה נוכח ולא נוכח." עוד אבחון מדויק. אין ספק, היא טובה בזה.

  הייתה לי תשובה מוכנה באחת המגירות. "תראי", עניתי. "אם אני יושב בהשתלמות ומשקיע שעתיים בהקשבה למישהו שאמור להיות מקצועי בתחומו, אני מצפה להשתבח במשהו, אני מצפה לערך. אם נכנסתי להשתלמות – איקס, אני מצפה לצאת ממנה, מינימום, איקס פלוס אחד. אם נכנסתי איקס ויצאתי איקס, מה השתנה? בזבזתי שעתיים."

  היא בהתה בי.
  "אי אפשר איתך, פשוט אי אפשר," סיננה בשפתיים קפוצות, הסתובבה והתרחקה בכעס מופגן.

  'אי אפשר עם מערכת החינוך הנוכחית. פשוט, אי אפשר,' יכולתי באותה מידה גם לומר.

למחרת הייתי בשיעור חינוך גופני עם כיתה י"א. שבעים אחוז מעשנים, בערך. הגעתי עם קופסת סיגריות בכיס, חציה בולט החוצה למען יראו, ישאלו וישמעו. התגובות לא איחרו להגיע.

  "היי המורה, מה קורה, התחלת לעשן?"

  "מה פתאום," אמרתי וטפחתי על הקופסה. "זו רק תזכורת."

  "מה, על מה אתה מדבר?"

  "טוב, שבו, תשמעו משהו מעניין."

  "תראו…" התחלתי. "כשהייתי בערך בגיל שלכם עישנתי קופסה ביום ואז לילה אחד התחלתי לעשות חישובים כלכליים. קופסה עולה לי 30 שקלים, ובחודש – 780 שקלים. הורדתי את השבתות.
בשנה – בסביבות 9,000 שקלים אם אני מעשן רק קופסה אחת. זאת אומרת שאם אני מפסיק לעשן עכשיו ובמקום להפריח את 30 השקלים בעשן אשמור אותם בצד, בעוד עשר שנים יהיו לי 90,000 שקלים.

  'מדהים,' חשבתי לעצמי, 'בעוד שנה אוכל לקנות מכונית חדשה עם ריח של ניילון  משכר, וכל זה בלי לעבוד אלא רק מ'לא לעשות', מ'לא לעשן'."

  "נו, ואיזה רכב קנית אחרי עשר שנים?" שאל אחד התלמידים.

  "יותר טוב," המשכתי. "אחרי עשר שנים במקום לקנות רכב, קניתי דירה."

  "מה, איך?" צעק מישהו.
  "הסכום שהצטבר אִפשר לי לתת סכום התחלתי כמקדמה לרכישת דירה קטנה, וכך על כל יתרת הסכום יכולתי לקחת משכנתה. כמה שנים אחר כך מכרתי את הדירה וקניתי גדולה יותר."

  "נשמע פשוט," אמר מישהו.

  "וזה אכן כך," אמרתי. "הכול מקופסה אחת של סיגריות שלא עישנתי. בלי לעבוד, רק מ'לֹא לעשות'."

  שנתיים אחרי אותו שיעור הגיע אחד מהם לביקור. כבר שנה וחצי בצבא, קצין לבוש מדים, גבר.

אחרי החיבוקים, העדכונים המתבקשים על כוס קפה ורגע לפני שנפרדנו הוא אמר לי בחיוך, "אתה יודע, אני לא שוכח את קופסת הסיגריות ההיא, אבל אני מתכנן ללכת ישר על הדירה הגדולה."

  "באמת, איך?" שאלתי.

  "פשוט," הוא אמר, "אני הייתי מעשן קופסה וחצי."

  "נשמע פשוט." צחקתי.
צעדתי חזרה לחדר מורים מצויד בחיוך זחוח מאוזן לאוזן. הנער־חייל עשה לי טוב.

 הדעתן, שישב באחת מפינות החדר, שביני לבין עצמי כיניתי אותה כמובלעת של שפיות, סימן לי להתקרב. הדיון הקצר שלנו על 'דָּה וְהָא' לא הסתיים ומתברר שעדיין הטריד אותו.

 "מה הקטע ההזוי שלך עם 'דָּה וְהָא'?"

 צחקתי. "בסך הכול רציתי לחדד עניין מסוים. כמו שאמרת כך באמת. אפשר להקדים את דָּה להָא או את הָא לדָּה, בשני המצבים אין טעות. לשני החברים הוותיקים האלה לא אכפת מי יהיה ראשון, אין להם אגו. עכשיו תאר לעצמך שגם אנחנו היינו כך, בלי אגו, כמה בעיות וצרות היו נחסכות מאיתנו. עימותים בכל חזית שתבחר, בעבודה, בבית, ברחוב ויש מצב שאפילו מלחמות היו נמנעות. מלחמות בינינו…"

  ידידי נראה מהורהר. "בעיקר בפוליטיקה."

  "לגמרי, וזה כולל את בית הספר." אמרתי תוך שאני מניד בראשי קלות לעבר המשרד של הקול הלא מוזיקלי בעליל.